<h1>שבלי הלקט סימן כ"ג</h1>
<h2>דף לט.</h2>
וכד מטי שליחא דציבורא לומר שים שלום, אם יש שם כהן, עולה לדוכן. וכהן שנשתמד וחזר בו אם ראוי לעלות לדוכן לישא את כפיו אם לאו, תמצא לפנינו בהלכה ל"ג. שאילה לפני הגאונים ז"ל כהן שלא התפלל ומצא ציבור מתפללין, מותר לעלות לדוכן אי לא. תשובה. לא מצינו דבר שמעכב ברכה אלא נטילת ידים, כדאמרינן כל כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו, אבל תפילה לא מצינו שמעכבת, הילכך יעלה ויברך. כהן שעלה לדוכן מסייעו החזן אי לא. גם בזו לא מצינו חילוק בין אחד לשנים אלא כדאמר אביי נקיטינן לשנים קורא כהנים, לאחד אינו קורא כהנים, ורב חסדא אמר אפילו לאחד קורא כהנים, שאינו קורא אלא לשבט. אבל לקרות מקרהו. וכך מנהג פשוט בישראל, בין כהן אחד בין שני כהנים החזן מקרא אותן דבר דבר, והן עונין אחריו. ראינו כהנים כשהן מברכין ובאין לברך פותחין אצבעותיהן, יש בהן ממש או מסורת. לא מצינו בתלמוד כל עיקר, אלא שאומרין בהו רבנן בכהנים כמה טעמים, שהוא סימן שאימת שכינה עליהן כאילו הן מתחלחלין והיא שם עוברת. ואע"פ ששנינו בברכת כהנים. במקדש היו אומרין השם בכתבו ובמדינה ככינויו, וזה סימן הוא, כלומר שמזכירו ככתבו נאמר כאן, אלא בשביל שהוא מדינה אנו מכנין. ועוד לשום אותו סימן לפסוקין, כי בברכה ראשונה מניחין אצבע הסמוכה לגודל ומשהין אותה, וכן בשנייה מניחין אצבע האמצעית הסמוכה לאמה ומשהין אותה, וכן בשלישית מניחין רביעית הסמוכה, היא קמיצה כסדר הראשון. בפסיקתא דהחודש. הנה זה עומד אחר כתלינו (שה"ש ב', ט') אחר בתי כנסיות ובתי מדרשות. משגיח מן החלונות (שם) מבין כתפיהן של כהנים. מציץ מן החרכים (שם) מבין אצבעותיהן של כהנים. מצאתי בשם רבינו יצחק ביר' יהודה זצ"ל וששאלתם למה נהגו כהנים שאירע להם דבר בקרובים ושינו את מקומן, שלא לשאת כפיהן כל זמן שאין יושבין במקומן. על דבר זה לא מצא רבינו סמך בהדיא, ואמר, לא על חנם נהגו כן, שהרי כל כהן שאינו מברך עובר בשלשה עשה וזה יושב בטל ועובר. ואמר כמדומה לי שעל דבר זה נהגו שכל מי שעומד לברך ראוי לו שיהא שרוי בשמחה ובטוב לבב, שכן מצינו ביצחק אבינו שאמר לעשו (בראשית כ"ז, ז') הביאה לי ציד וגו' ולאחר שיאכל וישתה ותהא נפשו שמיחה עליו אמר לברכו. לכן נראה שזה שדואג על מתו ויושב שלא במקומו אינו מברך בשמחה. והטעם הזה יש לומר כמו כן על הפנוי שאינו עולה על הדוכן, שכל השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה ובלא שמחה. ואומר הרב. מצוה להחזיק מנהג הראשונים בכל מה שאדם יכול להחזיק, שכן מצינו בתלמוד ירושלמי [יבמות פי"ב ה"א] שהמנהג מבטל את ההלכה. וכמו כן מצינו בתלמוד בבלי שלנו דאמרינן בבבא קמא [קט"ז ע"ב] בהגוזל זוטא שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה מחשבין לפי ממון וכול', ובלבד שלא ישנו ממנהג החמרין, אלמא מנהג עוקר ההלכה. ואם אין שם כהן אומר החזן אלהינו ואלהי אבותינו ברכינו בברכה כול'. בין בתפילת שחרית בין במוסף בין בנעילה. אבל במנחה אין אומר אותו, שאין נשיאות כפים במנחה, משום דשכיחא שכרות. ובמנחת תענית דליכא למיחש לשכרות נושאין כהנים כפיהן, והחזן אומר ברכינו בברכה חוץ ממנחת יום הכיפורים, דכיון שנושאין בנעילה אין נושאין במנחה, כאשר אפרש בערוגת יום הכיפורים. ומקום שאין כהן לישא את כפיו והחזן אומר ברכינו בברכה, אם ראוי לענות אחריו אמן אחר כל ברכה וברכה, ואם צריך לעשות שינוי בין כהן לשליח ציבור שלא יענו אמן אחר שליח ציבור, נשאל לרבינו האיי גאון זצ"ל והשיב. אין מנהג אצלינו לענות אמן על כל פסוק ופסוק לפי שמפי כהן הן שלש ברכות, ושליח ציבור מסדרם כעין ברכה אחת, שאומרין אלהינו ואלהי אבותינו ברכינו בברכה כול', וזה הוא מובחר, אלא שהעונה אמן על כל פסוק ופסוק אין מחזירין אותו. ויש כזה בסדר ברכות הרבה, כגון יעלה ויבוא כול' זכרינו יי' אלהינו בו לטובה, יש שעונין אמן על כל ברכה וברכה, ויש שעונה אמן בסוף.
